ארגון הפרמדיקים הישראלי

 פרמדיק בצנחנים (21) ממעלה אדומים, נהרג ב-8 באוגוסט 2006 בחילופי אש עם מחבלים בכפר דבל שממערב לבינת ג'ביל

​

בן לובה לאה ושלמה זאב (ולדימיר), אח בכור לקטיה. נולד במוסקווה, רוסיה (ברית המועצות לשעבר), ביום ט"ז בכסלו תשמ"ה (10.12.1984). התחנך על ברכי היהדות והציונות, ועל סיפורי סבו, ניצול מלחמת העולם השנייה, שאיבד את כל משפחתו בשואה. כדי לשמר את זכר כל המשפחה, נשא פיליפ את שם הנעורים של אמו, מוסקו

​

בהתבגרו, נמשך פיליפ לעולם הרפואה. בן ארבע-עשרה ביקש מהוריו כי יקנו לו ספר על עזרה ראשונה, ומשקיבלו, גמע אותו בשקיקה כאילו היה זה רומן. הרצון להתנדב ולעזור בער בפיליפ, ובשנת 1999, והוא בן חמש-עשרה, החל להתנדב במגן-דוד-אדום. כאן למד את מגוון הקורסים האפשריים – החייאה, טראומה, פדיאטריה, קרדיולוגיה וטיפול נמרץ – ומרגע זה ואילך קיבלו חייו תפנית. הפעילות במד"א הפכה להיות כל עולמו, והוא עשה יומם ולילה בתחנה וביחידת הטראומה שבבית החולים "הדסה עין כרם". מדריכיו ועמיתיו במד"א מעידים על האמביציה שניחן בה, על טוב ליבו, על הידע הרפואי הרב שצבר שאִפשר לו להגיע לאבחנות מדויקות ומצילות חיים, ועל ידיו הטובות. אין ספק, אומרים הוריו, כי לו היה לומד רפואה, היה פיליפ הופך לכירורג בעל שם. פיליפ עצמו, בחושבו על עתידו, התלבט בין לימודי היסטוריה צבאית וביטחון ללימודי רפואה

​

שמח במיוחד היה פיליפ כשניתנה לו הזדמנות לטפל בחולים מבוגרים וקשישים דוברי רוסית, שלא דברו את השפה והתקשו לבטא עצמם כראוי בעברית. מספרת רבקה אור, נהגת אמבולנס: "הוא היה אדם גדול במלוא מובן המילה – גבוה, בעל לב ענק. מעולם לא אִפשר לי לסחוב מישהו או משהו. תמיד נשא בעצמו תיק כבד ביותר, כיסא, מְכל חמצן ושמיכה, וכך היה עולה לפעמים לקומה רביעית או חמישית." גם את כישוריו במחשב השכיל פיליפ לתעל, ובנה תוכנה להפעלת המתנדבים

​

פיליפ היה פרמדיק בנשמתו, והפגין את מחויבותו גם בעת טיולים בבית הספר. הרב חיים אבלין נזכר בטיול שבו התקשה מעט פיליפ להסתדר עם כל הציוד הרפואי שנשא על גופו. "בתגובה לאמירתי, כי הוא יכול להרשות לעצמו ליהנות מהטיול ולא לסחוב את כל הציוד, הישיר אליי פיליפ מבט ואמר – 'נכון שאתה רב עשרים וארבע שעות ביממה, גם כשאתה אוכל וישן ומתפלל? גם אני חובש עשרים וארבע שעות ביממה, בכל מקום ובכל מצב

​

​

פעלתנותו של פיליפ ורצונו לתרום ולהתנדב למען הכלל לא ידעו גבול, ובחלוף הזמן התייצב גם בסניף "המשמר האזרחי" שבמעלה אדומים, ודרש להתחיל בפעילות ומיד. מספר פקד אילן פינקלשטיין: "פיליפ היה אחד המתנדבים היחידים שבגיל שמונה-עשרה קיבל כבר מדים ורשיון נהיגה משטרתי, והיה כל כך מקצועי, שיכולנו לבטוח בו כמו שוטר לכל דבר. כמובן שהביא איתו את הקסם האישי שלו, המקצועיות, ואת הניסיון בעבודתו כחובש." על פעילותו במד"א ובמשטרה זכה פיליפ בפרסים ובתעודות הוקרה

​

פיליפ השתוקק לשרת כלוחם ביחידה קרבית. משהתברר לו כי בשל משקלו העודף לא יוכל להתגייס לצה"ל, נרתם בנחישות שאין כמוה לאתגר שניצב בפניו, ובתוך פרק זמן קצר ביותר השיל עשרים וארבעה קילוגרם ממשקלו. ב-2.8.2004 התגייס לחיל הרפואה, ולאחר שהוכשר בקורס פרמדיקים, הוצב כפרמדיק בחטיבת הצנחנים, בחטיבה המרחבית "עציון". החברים מספרים על האדם המיוחד והמצחיק, ה"מורעל" והלוחמני, בעל הידע הנרחב על כלי נשק, מסוקים ואמל"ח למיניהם – מצד אחד, ומצד שני על העדינות, האהבה והאכפתיות שהפגין כלפי הפצועים שטיפל בהם. חברו מיכאל גולד: "... אחרי שבילינו יחד כמה חודשים, נוצר רושם עז על הבן אדם ועל האישיות המדהימה הגלומה בו. כוח רצון משולב עם אמביציה ועטוף בלב רחב, תמים ומלא טוב. ... בעיקר מורגשים אצל פיליפ הדאגה והרצון לעזור בכל זמן ובכל פינה

​

​

במהלך שירותו השתתף פיליפ במבצעים צבאיים בשכם וברמאללה, והיה שותף לדיונים ולהתייעצויות באשר לדרכים לפנות פצועים משדה הקרב. גם בתקופת הצבא המשיך להתנדב, ובכל חופשה היה רץ לבניין מד"א. "איך שהוא היה חוזר מהצבא הוא היה לובש את המדים ורץ לפטרל עם מכוניות המשטרה עד חמש לפנות בוקר," מעיד קצין המשטרה וחברו חיים דרור

​

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה דרש פיליפ להיכנס עם הכוחות הלוחמים ללבנון, אך מפקדו התנגד. מספר מפקדו וחברו סרן ד"ר אבי בנוב : "היה לי ברור לחלוטין שלא אשלח את פיליפ ללבנון. אסור היה לשלוח ללבנון חייל שטרם עבר תכנית מלאה של אימונים צבאיים. פיליפ החל לטפל בפצועים הראשונים שהגיעו אלינו לגבול. אט אט, בהדרגה, יותר ויותר יחידות זרמו ללבנון. יומיים שלמים לא הרפה פיליפ ממני, וביקש מבלי לחדול שאשלח אותו להילחם בלבנון. בסופו של דבר, נשברתי וסיפחתי אותו לאחת היחידות שליד גדוד הצנחנים ה-101. ... לאחר הכניסה השנייה ללבנון כולם נשלחו הביתה לאסוף כוחות, אולם פיליפ נסע הביתה רק לאחר הביקור שערך אצל הפצועים בבית החולים 'רמב"ם' בחיפה. כבר למחרת בבוקר התקשר אליי והודיע שהוא מעוניין לחזור. הוא הלך למלחמה מתוך נאמנות למדינה, ונלחם למען האנשים שאהב, למען האנשים שאהבו אותו

​

פיליפ נפל בקרב בדרום לבנון בכניסתו השלישית אליה, ביום י"ד באב תשס"ו(8.8.2006), בחילופי אש בכפר דבל שבגזרה המערבית, עת הנגמ"ש ה"פומה" שנסע בו ספג פגיעה ישירה של טיל נ"ט. בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים כשמאות מתושבי מעלה אדומים ונכבדיה, מפקדי המשטרה ומתנדבי כוחות ההצלה מלווים אותו בדרכו האחרונה. הותיר הורים, אחות וסבתא. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון

ספד לו קצין רפואה אוגדתי, רב-סרן אלון גלזברג: "פיליפ ביצע את משימותיו בשלמות. נזכור אותך תמיד, איך פעלת תחת אש והענקת טיפול לנפגעים בגבורה." ספדה לו קטיה, אחותו. "אנשים יכולים ללמוד הרבה מאהבתו של פיליפ

לארצו, למורשת שלנו, ומאהבתו את הזולת." "ארץ ישראל תמיד הייתה חלום בשבילו

יהי זיכרו ברוך

​

סיפור החיים הינו חלק ממפעל ההנצחה "יזכור" שנערך על ידי משרד הביטחון

​

בן 21 היה בנופלו, ממעוז חיים , נהרג ב-19 ביולי 2006 כאשר כוח של יחידת מגלן נתקל בחוליית מחבלים מעבר לגדר המערכת, סמוך למושב אביבים

​

בן לאה ויוסף, אח צעיר לאדם ולעמרי. נולד ביום שני, כ" בשבט תשמ"ה (11.2.1985), בשעה 14:00 בבית-החולים המרכזי בעמק, בעפולה. 

​

יותם התוסס, הדומיננטי והכריזמטי, ששימש כפרמדיק מתנדב במגן-דוד-אדום, לא ויתר גם על משובות הנעורים. הוא הוציא רישיון על משאית ועל אופנוע, אבל נסע על אופנוע גם לפני הרישיון; לכל טיול הביא גיטרה, ניגן ושר אף על פי שזייף... הוא אהב להשתובב עם חבריו, לצחוק ולעולל תעלולים, ועם זאת - ידע להיות רציני כשצריך.

בין שלל פעילויות ההתנדבות והנתינה שהיה שותף להן, היה גם חבר במכון "נסיעה" - ארגון המפגיש צעירים יהודים מארצות-הברית ומישראל ומוביל אותם במסע אל עומק התרבות הישראלית והיהודית. וכך כתבו חברי המכון: "אנו זוכרים את היוזמות שלקח על עצמו, בתפקידי מנהיגות שונים בתוך הקהילה שלו, ואת הגאווה הגדולה בהיותו חבר קיבוץ... בתור חניך ב"נסיעה", יותם ביטא רבות את עומק המחויבות שלו לארץ ולמדינת ישראל, ובעיקר את רצונו הגדול לתרום לה כמיטב יכולתו, בייחוד על-ידי שירות קרבי משמעותי

​

למגינת לבו, הפרופיל הרפואי שנקבע ליותם לא איפשר לו להתגייס ליחידה קרבית ועם גיוסו, בראשית חודש אוגוסט 2004, יצא לקורס פרמדיקים. גם כשהיה חייל מצא זמן לעזור לקיבוץ ולתרום בחגים, ובסופי שבוע לא בזבז זמן ועזר למשפחה במשימות השבת. הוא עשה חיל בשירותו כפרמדיק, אך מעולם לא ויתר על רצונו לשרת כלוחם, ומשהגיע לבסוף לחטיבה המרחבית "יהודה ושומרון" התקבל ליחידת העילית "מגלן". מספרת קצינת השלישות שקיבלה אותו לתפקיד: "יותם הגיע כולו מחייך ומרוצה, וכבר בריאיון קליטה שערכתי לו אני זוכרת בחור מקסים, עם מבט עמוק והמון-המון מוטיבציה והתלהבות להגיע ליחידה. שמחתי מאוד ושיבצתי אותו במרפאה. יותם היה אחד שכל הזמן רצה להיות עם כולם, לעולם לא בנפרד, איש קטן שתמיד דואג שיהיו בסביבתו אנשים והם רוצים לבוא אליו, כל כך נעים להיות בחברתו, כך אומרים עליו החיילים ביחידה." ומוסיף מפקד היחידה: "משאת נפשו של יותם היתה להיות לוחם. לא נזקקנו להיכרות ממושכת עימו על-מנת להבחין כי הוא מכיל את כל התכונות המצויות בלוחם. אומץ הלב, הנחישות וההעזה ברכישת הידע והמקצוע של לוחם ביחידה מיוחדת, הסמכות המקצועית של איש רפואה מבצעי - אלה סיפקו משענת איתנה של ביטחון בכניסה למבצעים לילה אחר לילה. יותם בחר, כמו חבריו, בדרך הקשה, דרכם של לוחמים

​

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה יותם עם יחידתו ללבנון. ביום השמיני ללחימה, כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), נתקל כוח "מגלן" בחוליית מחבלים מעבר לגדר המערכת, צפונית לצפת, ובמקום התפתחו חילופי אש קשים. ממכת האש הראשונה נהרג חברו של יותם ליחידה, סמל-ראשון יונתן הדסי. יותם זינק לעברו על-מנת לנסות להצילו ולחלצו מן האש, אך נורה ונהרג במקום. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוצו, מעוז חיים. הותיר הורים ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

​

מתוך ההספדים לזכרו

קובי, קצין הרפואה של חטמ"ר שומרון: "... כעת אני מבין מאיפה הגיע העלם הג"ינג"י, מלח הארץ, הקיבוצניק הגאה שכל הזמן דיבר על "מעוז" ועל המשפחה, האחים והחברה... זה שהיה צמא כל הזמן למבצע הבא, למרות שסוגרים עוד שבת ועוד שבת; הבחור שלא ידע להתלונן אלא קיבל את האילוצים בבגרות ובהבנה, שלא קיבל את הדברים הטובים כמובנים מאליהם למרות שזכה בהם ביושר ובעבודה קשה. יותם השאיר את חותמו ביחידתנו, חטמ"ר שומרון, ואהב לעבוד ולטפח את המחלקה, אך יותר מכל השאיר חותם בלבנו. מצדיע לך, פרמדיק אמיץ, חייל מעולה וחבר אמת."

תת-אלוף ד"ר חזי לוי, קצין הרפואה הראשי, כתב: "... לפני שלושה ימים נפגשתי בבית-החולים "רמב"ם" עם הפצוע שלידו נפלת אתה, חייל ששוכב בבית-החולים, עם משפחתו לידו, חי ומספר על גבורתך שלך. על הדרך שבה רצת אליו תחת אש, טיפלת בו ונתת לו את חייו ולצערי, נתת גם את חייך שלך! יותם, קיפדת את חייך תוך שאתה מותיר בעולם משפחה דואבת, וחיים של חברך בשדה הקרב, אין נעלה מזה! זו מהות הרפואה, ובוודאי מהות הרפואה הצבאית והריעות המופלאה. אין בכך נחמה למי שהותרת אחריך אך קורטוב של גאווה מהדרך שבה גדלת. אני מצדיע לך!"

​

יהי זיכרו ברוך

​

סיפור החיים הינו חלק ממפעל ההנצחה "יזכור" שנערך על ידי משרד הביטחון

 מאיר וניש, יליד מרוקו, עלה לישראל ממרסיי בשנת 1974. בשירותו הצבאי שימש כחובש קרבי וכמדריך בביה"ס למקצועות הרפואה.  את דרכו במד"א התחיל בשנת 1980, כששימש כמדריך במחלקת ההדרכה של מד"א, כחובש נהג אמבולנס וכתורן מוקד בתחנת מד"א נהריה.   בשנת 1981 עבר קורס פרמדיקים באחד מן הקורסים הראשונים שהתקיימו בארץ

בהמשך דרכו, שימש כפרמדיק האחראי של תחנת מד"א נהריה וכאחראי תחנה. בהמשך התמנה לאחראי כוננים במרחב כרמל, לסגן מנהל המרחב ולממלא מקומו של מנהל המרחב בהיעדרו

​

גם כאשר כיהן בתפקידים ניהוליים, המשיך וניש לבצע משמרות על ניידת הטיפול הנמרץ ועד לימין האחרונים אף התנדב כפרמדיק ביחידת מילואים מובחרת של חיל האוויר. במקביל לעיסוקיו מצילי החיים, וניש היה גם בוגר חוג מנהל עסקים באוניברסיטת חיפה

​

סגן מנהל מרחב כרמל של מד"א, מג"מ מאיר וניש נפטר  מפצעיו בבית החולים רמב"ם בחיפה, לאחר שנפצע קשה בתאונת אופניים ב 21/10/2011

​

וניש, בן 53 במותו, הותיר אחריו אשה ושלושה ילדים

יהי זיכרו ברוך

חנן היה דובר מד"א מרחב נגב ופרמדיק

​

חנן נולד וגדל בבאר שבע בשכונה ה', התגייס להנדסה קרבית ושירת שנה בתפקיד לוחם.  בעקבות מותה  בטרם עת של אימו ממחלת לב, עבר בגיל 19 לחיל האוויר והוכשר כחובש מוטס. עם סיום שירותו הצבאי הסדיר למד לתואר ראשון ברפואת חירום באוניברסיטת בן גוריון והוסמך כפרמדיק בשנת 2000 . בשירות המילואים, אליו זומן לעיתים תכופות  שירת כפרמדיק ביחידת החילוץ 669 ועשה זאת בגאווה ואהבה רבה למדינה. זמן קצר לפני מותו התקבל חנן למחזור הראשון של ההכשרה לתפקיד עוזר רופא בבית החולים סורוקה, אך לצערנו הוא לא הספיק להתחיל אותו

​

חנן הצטרף לשורות מד"א בשנת 2002 וראה בארגון זה בית חם. במשך 14 שנים שירת בתפקידים רבים, ביניהם גם כאחראי חשיפות זיהומיות במרחב וכממלא מקום פרמדיק אחראי בתחנות שונות במרחב נגב. חנן ראה בתפקידים אותם מילא במד"א שליחות וביצע אותם במקצועיות רבה. ערך החיים היה נר לרגליו וכל חייו סבבו סביב משימת הצלת חיים

חנן היה אדם ערכי מאוד, כולו נתינה ודאגה לאחרים, אדם אצילי וטהור, מלח הארץ. כל דבר שעשה, היה מכל הלב ובצורה הטובה ביותר. הדבר החשוב ביותר בחייו היו שלושת ילדיו בהם טיפל מיום היוולדם באהבה עצומה ובמסירות אין קץ והקנה להם את אהבת הארץ, בין היתר בטיולים הרבים ברחבי הארץ שעשה עימם

​

חנן נפטר בנסיבות טראגיות בתאריך 11.5.16 בבוקר יום הזיכרון, יומיים לפני יום הולדתו ה-41. היה אב מסור לשלושה בנים שהיו כל עולמו - עומר, נועם ומאור. בן למרים ז"ל ולשמעון, אח למשה ואסנת ודוד לאחייניו שראו בו מודל להערצה. הלווייתו נערכה ביום העצמאות. מסע ההלוויה המכובד שאורגן על ידי מד"א כלל שלושה אופנועים, אמבולנסים ורכבים של בכירי הארגון שנסעו בשיירה מכתובת מגוריו, דרך תחנת מד"א ומשם לבית העלמין, כאשר גופתו של חנן נמצאת באמבולנס מס' 990 שנסע במרכז

​

במכתב שהשאיר, ביקש חנן שיפריחו לו מידי שנה ביום הולדתו שחל ב-13 למאי בלונים כחולים לשמיים. עם מותו, חנן האהוב הותיר חלל עצום בלב בניו, אביו, אחיו, אחייניו וחבריו הרבים המתקשים להתמודד עם הנסיבות הטראגיות של מותו

​

הוא חסר מאוד לכל מוקיריו הרבים

יהי זכרו ברוך

הפרמדיק אשר שטרן נולד וגדל בראשון לציון. התחיל להתנדב בגיל 15 בתחנת ראשלצ. עם סיום שנת קבע בצה"ל הצטרף  לשורות מדא כעובד חובש- נהג אמבולנס. לאחר מכן סיים קורס פרמדיקים- פרמדיק מספר  230 

במהלך עבודתו הדריך גם מספר קורסי נהגים

ב 9/3/15 לאחר משמרת ערב בה ביצע החייאה מוצלחת על גבר בן 51, חזר לביתו ובשעה 00:50 החלה אשתו ובתו, גם הן מתנדבות במדא ראשון, לבצע החייאה על אשר. אשר עשה דום לב בזמן השינה ונותר בקומה למשך שנה ועשרים יום 

ב 1/4/16 נפטר אשר כתוצאה מדום לב

יהי זכרו ברוך

 אילן ז"ל היה נשוי ואב לילדים, בוגר אוניברסיטת בן גוריון, עבד במד"א משנת 1997 ובחברת החשמל 5 שנים

​

לאחר מספר שנים של עבודה במד"א ביצע הסבה לסיעוד בבית החולים קפלן ובהמשך חלה במחלה קשה אך המשיך לעבוד למרות זאת ולטפל במסירות בחולים, בשנה האחרונה לחייו עם החמרת המחלה נאבק אילן במחלה אך לא יכל לה, ונפטר בשנת 2014

​

יהי זיכרו ברוך

אייל נוקד, נשוי ואב לתשעה ילדים הלך לעולמו ממחלה קשה בגיל 40

בבחרותו למד בישיבת קבר-יוסף בשכם. לאחר החתונה התגוררו בני-הזוג משך-זמן ביצהר ומשם עברו לחברון

​

התנדב כפרמדיק ב"איחוד הצלה" וטיפל בעשרות ואף מאות אירועים בעיר חברון ובסביבותיה חלקם רכוב על אופנוע הארגון

​

 נפצע בפיגוע הירי בסמטת המתפללים בחברון בשנת 2003, כמו גם בעוד 2 ארועים אחרים

נפטר בגיל 40 ממחלה קשה ב 12/06/2011 
 

​

נהרג בשנת 2002 בתאונת דרכים שאירעה בכביש הערבה, כפרמדיק של מד"א, בעת שנסע עם ניידת מד"א סמוך למפעלי ים המלח. ככל הנראה לאחר שהניידת החליקה על הכביש כתוצאה מחול וסחף אדמה שהיו על הדרך

הניידת נמצאה בצד הדרך הפוכה

חזן, בן 33 במותו, היה נשוי ואב לשלושה ילדים, ושימש כפרמדיק בתחנת מד"א "תמר" שבעין בוקק

יהי זיכרו ברוך

אבנר רובין, איש מד"א, מתנדב מציל חיים, יליד 1971 בערד, התנדב ליחידת חילוץ ערד ב 1996, עבר קורס טג"ח ב 1998

נהרג בתאונת אופנוע בבוקר ה 06/07/1998

​

אבנר, בן זקונים ליהודית ויחיאל אח לאיריס ועופר, החל להתנדב בגיל 15 במד"א והשתתף באין ספור אירועי הצלת חיים

​

הפעילות במד"א היתה הדבר הכי חשוב ומרכזי בחייו של אבנר, כאשר בכל שעה משעות היממה היה נענה לקריאה עוזב הכל ורץ לעזור

​

בצבא שרת כחובש קרבי ביחידה מובחרת ובחופשות היה הולך למד"א, מגיש עזרה ראשונה ושומר על הקשר

​

לאחר הצבא חזר לעבוד במד"א ערד כחובש - נהג אמבולנס, השלים לימודים והוסמך כפרמדיק

​

אבנר לא הסתפק בפעילות השוטפת במד"א והתנדב גם ליחידת החילוץ של ערד והשתתף בקורסים ובחילוצים

​

בגיל 25, נדבק ב"חיידק האופנועים" ולמרות כל האזהרות וההתנגדויות של משפחתו וחבריו לא היה מוכן להתנתק מהתחביב המסוכן

​

בן 26.5 נהרג בתאונת אופנוע קשה, כשחזר ב 3:30 בלילה מתל אביב לערד, כ 17 ק"מ לפני ערד, בעת נסיעתו למשמרת במד"א

​

במקום התאונה, סמוך לכביש, בנו המשפחה והחברים תל אבנים צנוע הנושא את שמו של אבנר

​

אבנר היה אהוב על רבים וייזכר לטובה בזכות פועלו הרב בהצלת חיים

​

יהי זיכרו ברוך

​

בן מיגל ונלי אח לורוניקה

​

נולד 1 באוגוסט 1973

צוער בקורס פראמדיקים מד"א מספר 19

​

עבד במד"א אזור כרמל

​

  נהרג בתאונת דרכים ב  21 באפריל 1998

​

יהי זיכרו ברוך